גרמניה: במאה ה-18 מתפתחות מתודות של חינוך גופני, שאחד מההוגים המאוחרים שלו היה יוהאן גוצמוץ. חלק מזה הוא טיפוח אימונים בטבע, כחלק מההתקרבות לטבע, טיולים בחיק הטבע, טיפוס הרים ועוד (קורס גרמנים, חיבור לטבע כגרמני הטוב…). גוצמוץ מטפח גם את ספורט החורף, בין השאר סקי. מטרת הספורט מתפשטת משמירה על בריאות וכושר לכיוון של אסתטיקה גופנית פיזית (המיניות הגרמנית?). השינוי הוא בין השאר שגברים שמנמנים – כלומר אלה שלא סובלים מרעב כנראה – כבר לא נחשבים למודל לחיקוי. גוצמוץ דורש מממשלות המדינות של גרמניה להחיל את החינוך הגופני על בתי הספר; עד שמגיע נפוליון וכובש את חלקי גרמניה העסק מתקדם, אבל אז בעקבות המלחמה התהליך נעצר.
פרדריך לודוויג יאן (ברנדבורג, גרמניה), לאומן גרמני, מבקש ללכד את הגרמנים כלאום וחברה בין השאר באמצעות קידום ההתעמלות. הספורט הופך לאמצעי מפגש בין פרטים וקבוצות. ממשלת פרוסיה, שמתנגדת ללאומיות, רואה בתהליך הזה סכנה מבחינתה והיא מנסה למצוא דרכים להתנגד לתהליך. היא שולחת בלש להכיר את המתרחש, הבלש נהרג וזה נותן לממשלת פרוסיה תירוץ להיאבק באופן לגיטימי בתהליך. בין השאר, יאן נשלח לכלא על רקע זה.
מה שקורה במקביל זאת התפתחות של התאגדויות נוער מחתרתיות קטנות, בניגוד לעמדות של חלק ממשלות מדינות גרמניה, TURNE. ההתכנסויות חייבות להיות שקטות. אחד הענפים שמתפתחים בזכות זה – המקבילים של התעמלות הקרקע. זה מכשיר שאפשר להציב בחדר ולנהל באמת תחרות שקטה עם קריטריונים מוסכמים. זה גם סוג תחרות שמפתח את פלג הגוף העליון, את האסטטיקה הגופנית. הקוד האסטטי הגרמני מהכיוון הזה מקבל בהמשך ביטוי באמנות, למשל בפיסול – אבל זה קורה קצת מאוחר יותר.
בשלב מסוים הממשלות הגרמניות מפסיקות להיאבק בתהליך הזה ומתחילות לשתף פעולה עם ההתארגנויות האלה, ובשנות ה-40 של המאה ה-19 התאגדויות הספורט הקטנות נכנסות למערכת החינוך הממלכתית. בשנות ה-60 של המאה ה-19 התהליך הזה מתחזק. באותו זמן מתחילה, עד שנות ה-70, סדרה של שלוש מלחמות מכריעות שבה מתעצבת גרמניה המאוחדת הגדולה. מכאן שההתעמלות נתפסת כאחד המרכיבים המרכזיים בהתפתחות הלאומיות הגרמנית. לגוצמוץ יש היום פסלים ברחבי גרמניה, ואותו דבר לגבי מכשירים שונים. המכשירים מקבלים מעמד מקודש, כאמצעי שנקשר לאיחוד גרמניה.
מירוסלאבטירץ' – הגרסה הצ'כית של לודוויג יאנג. SOKOL: תנועת המתעמלים הצ'כית. הממשלה לא נאבקת בה אלא תומכת בה, והתנועה נפגשת בגלוי בסדרי גודל המוניים. זאת דרך לייצור אחדות בחברה שמבקשת להפוך לעצמאית ולצאת מהאיחוד של האימפריה האוסטרו-הונגרית. האצטדיון הגדול ביותר בפראג הוא של התכנסויות הסוקול, לא של כדורגל או אתלטיקה.
בניגוד לגרמנים, הסוקול לא מתפתח לחלק מתנועת שחרור. מה שכן, זה כן נהפך לתנועת המונים ספורטיבית.
יוהאן פסטלוצי (PESTALOZZI), מחנך שוויצרי: מפתח משחקים לא היררכיים משותפים שמכניס עוד את הספורט למערכת החינוך הפומלית.
שבדיה: הנריק לינג עומד בראש מכון הכשרה ספורטיבית מרכזי בשבדיה, בסגנון של מכון וינגייט. השינוי בהתייחסות שלו לספורט הוא התמקדות בפן הרפואי של הספורט. הוא שופט את הספורט בין השאר בנחיצות האנטומית של כל פעילות. אם אי אפשר להוכיח נחיצות אנטומית, הענף לא יקודם מבחינתו. המדד הכי חשוב הוא פיתוח היציבה, לא פיתוח רק של שרירים או משהו אחר.
אחת המסקנות שלו היא שצריך לבנות אולמות ספורט סטנדרטיים כדי לנצל את הזמן בצורה מקסימלית, ולא לבצע רק תרגיל-שניים במפגש אחד. מצד אחד מוצבים סולמות, מצד שני חבלים, באמצע מכשירי קרקע – וכך מנצלים את המתחם הסגור לפעילות רצופה.
בשנות ה-60 מגיע לשבדיה הוגו רודשטיין. הוא משתלם אצל לינג הבן, יורשו של הנריק לינג. הוא חוזר לברלין ומבקש להקים מכון לפעילות גופנית. מתפתח מאבק אלים (בשיאו "ריב המקבילים" באולם של רודשטיין). לא כולם מקבלים את השאיפות של רודשטיין בחיוב.
קרב ווטרלו 1815: ארתור וורסלי מנצח את נפוליון בקרב ווטרלו, 1815. אומר: "הניצחון בווטרלו הושג בראש ובראשונה בשדות הקרב של הילטון והרו". ז"א, בבתי הספר הציבוריים. למה זה חשוב? זה התחליף המתפתח לחינוך הפרטי האליטיסטי.
