בחלק מבתי הספר שמתנהלים בפנימיות, התפתחו סוג של קהילות פוליטיות קטנות עם מעין אוטונומיה. התלמידים שופטים את עצמם וקובעים קודים חברתיים בעצמם. מנהל ביה"ס ראגבי, תומאס ארנולנד, משתמש במתודה של הספורט ככלי חינוכי משמעותי – לא רק התעמלות כמו שהיה באירופה מאות שנים. ההבדל הוא הגברת התחרויות והמשחקיות בבית הספר.
ניקח את זה למבנה הפרלמנט הבריטי: שני צדדים שעומדים זה מול זה ומתווכחים במסגרת כללים מוגדרים. סוג של דו קרב. אותו דבר קורה גם בבתי המשפט, שפועלים בשיטה האדוורסרית, שם מתנהל דו קרב של משפטנים. כלומר: התחרות טבועה בבריטניה בתרבות ובחברה. המשחק הוא חלק מהם.
בחזרה לביה"ס ראגבי של ארנולד: מה מיוחד במה שלומדים שם? איך לנצח בכבוד, איך להפסיד בכבוד. איך מתחרים בהגינות. בכלל, מפתחים את כללי הג'נטלמניות הבריטית.
אנקדוטה: הבריטים בחרו לפני כמה שנים את השער הגדול ביותר במשחקים של/באנגליה אי פעם, ונבחר שער הסלאלום של מרדונה מ-86'. האירוניה היא שבאותו משחק הוא מבקיע את שער יד האלוהים – משתמש ברמאות. זה משחק לא הוגן, לא מכובד, ואת זה הבריטים בכלל והאנגלים בפרט מתקשים לקבל.
בבריטניה הניצחון הוא לא הכל – "הבחורים רצו"! – מה שהכי מוערך זה מאמץ מקסימלי. אפשר להיות חסר הישגים ממשיים כביכול, נניח נטול מדליות, ועדיין להיבחר לספורטאי השנה. באופן כללי גם בלי הישגים גדולים ניתן לזכות להערכה ציבורית. זה במובן מסוים חשוב יותר מהישגים מיטביים.
האיחוד החברתי בבריטניה מתבטא בהסכמה על מרכיבים וערכים משותפים שאפשר להסכים עליהם. זאת סולידריות משמעותית יותר מבחינתם מאשר גורמים מלכדים אחרים במדינות אחרות.
המעבר מהתעמלות לספורט המודרני
מתקיימת הבחנה בין התעמלות לספורט (תחרותי). קודם ההתעמלות היתה אחת הפלטפורמות לכינון לאומיות באירופה, בין השאר בגרמניה וצ'כיה. לעומתה בריטניה, כמו שנלמד בשיעור 3, מתפתח הספורט – ללא ההקשר של פיתוח לאומיות.
לימים המודל הבריטי ינצח, הספורט שולט וכמעט לא רואים היום התעמלות. הספורט ניצח, גם בהקשר הלאומי– תמצית הזיהוי הלאומי של האדם, החלו תחרויות בינלאומיות למשל. היום הספורט התחרותי הוא מקדם של מרכיבים בינלאומיים, אבל אז זה לא נתפס ככה.
שתי תנועות מתעלמים שקידמו לאומיות באמצעות התעמלות-
1888- נוסד באירלנד גוף שנקרא GAA– התאחדות הספורט האנגלית.בתחילה הארגון קם מתוך הקשרים תרבותיים נרחבים, על רקע רעב תפוחי האדמה וההגירה השלילית. מתחזק הקונפליקט האירי- בריטי. הבריטים מבינים שחייבים לשחרר מרכיבים אצל האירים ומתחילות הקלו, למשל מעמד רשמי לכנסייה הקתולית. אחד הדברים שהבריטים מאפשרים זה פיתוח התרבות האירית אשר דוכאה במשך שנים רבות, למשל השפה שלהם נאסרת במקומות מסוימים, ובין השאר הספורט האירי.
לאירים יש ענפי ספורט שלהם, כלומר וריאציות מסוימות של משחקים מוכרים, למשל פוטבול אירי, שזה כדורגל עם טוויסט אירי. דוגמא נוספת היא ההרלינג– משחק כדור קבוצתי מהיר. אז ה-GAAזה הגוף שמטפח את המשחקים במיוחדים האלו של האירים. סוג של מורשת תרבותית וגאווה של האירים. דוגמא של תנועה לאומית שלוקחת את הספורט כמרכיב לאומי מייחד, מבדיל.
אלן גוטמן- עוסק בשבעת המאפיינים של הספורט המודרני
- חילוניות: אם הספורט בתקופות קודמות, יוון הקלאסית, היה חלק מפולחן דתי, אז הספורט המודרני חילוני לחלוטין. האירוע הספורטיבי עומד בפני עצמו ללא הקשרים דתיים. זה לא אומר בהכרח שהשחקנים חילוניים. הדת מוחלפת בעידן המודרני בפולחן מודרני, הספורט ממלא את החלל שמותירה ירידת הדת. זאת כיוון שהספורט הופך לחוויה קהילתית מאחדת. זיקה למדינה המודרנית, גביע של המדינה ולא של הקבוצה בלבד. "אלופת המדינה", תואר מחייב.
- שוויוניות:לכאורה יש סתירה כי הספורט התחרותי אינו שוויוני, אבל הכוונה היא אלמנטים של החברה המודרנית, שוויון פורמלי. כלומר, שוויון בפני החוק,חוקי המשחק. בספורט זה בא לידי ביטוי למשל בריצה כולם מתחילים ומסיימים באותו קו, אף אחד לא יקבל יתרון. למשל קבוצות בעלות אותו מספר שחקנים. באופן הבולט ביותר השוויוניות באה לידי ביטוי בקרבות המגע, קטגוריות החלוקה המשקלים, גברים נשים.
איפה נמתחת הביקורת? כשנכנס הכסף. בדיוק כמו בפוליטיקה. יש קבוצות עשירות בהרבה מהמתחרות שלהן והחוקים שווים לכולם – אז הכסף נותן יתרון מקדים משמעותי.
מרכיב נוסף הוא הפתיחות, שכולם יכולים היום להתחרות. היו שנים שלא כל קבוצה יכולה להתחרות, כמו השחורים בארה"ב. היום המגמה משווה וחופשית יותר.
