העובדה שאירופה (אופ"א) האופוזיציונית היתה מאוחדת בסך הכל נגד ההצעה הספציפית, וזה עזר להפיל את ההצעה.
מחאה והשתלבות 3: שחורים בארה"ב 2
משחקים אולימפיים 1960: ספורטאי אמריקאי שחור ראשון, אלוף קרב 10, נושא את דגל המשלחת, כהוכחה להשתלבות.
קסיוסקליי / מוחמד עלי: משתמש בטלוויזיה ככלי תעמולתי, משמש גם את ארה"ב עצמה במלחמה הקרה מול הסובייטים. לאחר הניצחון שלו על סוני לינסטון במשקל הכבד המקצועני (1964), שהכתיר אותו כאלוף עולם, כינס מסיבת עיתונאים עם ארגון "אומת האיסלאם" להודיע על המרת דת לאיסלאם. קלי/עלי מביא להצטרפות לתנועה הזו – תנועה של איסלאם שחור.
כאשר עלי מקבל צו גיוס לצבא ארה"ב ב-1968 הוא מסרב להתגייס ("אין לי סכסוך עם הויאטקוג"), מאבד את הזכות להתחרות וכך גם את התואר העולמי. הסיפור מגיע לביהמ"ש העליון; בסוף הוא פטור מגיוס וחוזר להתאגרף, אחרי שנתיים שלא התאמן. בשלב הזה, בגיל 30+, הוא גם מתחיל להפסיד.
הנפת האגרוף בהמנון האמריקאי, משחקי מקסיקו 1968: ראש הוועד האולימפי אייווריברנדט (אמריקאי) מדיח את שני האצנים שמניפים אגרוף בטקס המדליות של 100 מטר. שני האצנים מסיימים פחות או יותר את הקריירה האולימפית שלהם. היו מחאות גם במינכן 1972 ומשם זה נרגע.
המודל הפוליטי בספורט של מדינות מזרח אירופה קומוניסטיות
המודל הישראלי בעבר היה קרוב לזיקה התנועתית-פוליטית, בארה"ב – הליגה במרכז ולא המדינה (מה שמנע מהשחורים להשתלב בבייסבול, למשל). זה כדוגמאות להבנה כללית של המונח שנמשיך לעסוק בו בשיעור הזה.
המודל הפוליטי הסובייטי של המדינה – לא הספורט בלבד – הוא מודל טוטליטארי; קומוניזם זו אידיאולוגיה שנכנסת לתוך זה במזרח אירופה. זה מצב את האזור הזה בשני נקודות קיצון של הצירים הכלכליים והאזרחיים – של מעורבות/עצמאות הפרט או השלטון בחיים עצמם. 1984 של אורוול זאת דוגמא תרבותית קיצונית להמחשה.
בכל אופן – ס. בז'יז'ינסקי, יועצו לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר, נתן למשטר אפיון מדויק ששווה להעמיק בו. הניתוח הוא על משטר ריכוזי מאוד עם אידיאולוגיה מרכזית חזקה שהמפלגה היא הסוכן המרכזי שלו, ויש זיהוי חזק עם המנהיג. הקומוניזם הרוסי והסיני + הפאשיזם האיטלקי אלה דוגמאות אידיאליות.
מה שחשוב לנו שם זה מה תפקידם של מוסדות בתוכו, כמו תרבות וספורט. מה יכול להיות? סוכן תעמולה, מכשיר של שליטה החברה וחלק מהמנגנון עצמו של המערכת השלטונית.
מה קורה ברוסיה/בריה"מ?
עד למהפכה הקומוניסטית הפיתוח של הספורט מינימלי. יש ספורט עממי מצומצם, ספורט לאליטה ולצבא. אין משהו ממוסד ורחב כי החברה היא ברובה חקלאית ואין דחיפה מוסדית.
אחרי שתי המהפכות הקומוניסטיות ומלחמת האזרחים, המדינה והכלכלה מתייצבים (NEP חשוב בהקשר הזה). אחת ההחלטות שמתקבלות בשלב הזה קשור לספורט, ונאסר ברוסיה לעסוק בספורט תחרותי באופן ממוסד. למה? הספורט הוא בורגני ומייצג תחרותיות והישגיות על חשבון ערכים שיתופיים, ולכן אין לו מקום במערכת הקומוניסטית. תחרותיות היא יציר אינדיבידואלי שסותר את התפיסה הקומוניסטית.
ב-1925, באחד מכינוסי הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ, נאמר כך: יש לראות את החינוך הגופני לא רק מנקודת ראות בריאותית וחינוכית; ולא רק בהיבטי עיצוב כללי, צבאי ותרבותי של הנוער – אלא גם כאינטרדוקטרינציה, יכולת לעצב את התודעה של העם.
האמירה הזאת דוחפת להקמת התארגנויות ספורט לנוער, ובכלל תשתית מוסדית להפעלת ספורט תחרותי.
איך אפשר לעשות את זה? מועדוני הספורט הישנים היו קטנים ואליטיסטיים מדי שהמשטר רצה למחוק, אז לא השתמשו בזה. גם המודל האירופאי או האמריקאי, שיש בו בעלות פרטית, פסול. המודל הישראלי גם לא אפשרי, כי יש רק מפלגה אחת. הקמה של מועדונים לפי בסיס אזורי – גם לא אפשרית, כי הערים גדולות ודומיננטיות בהרבה בהשוואה לכפרים הקטנים המפוזרים.
זה מוביל לפיתוח מודל פוליטי קוארפרטיסי: לא מדובר במודל פוליטי שיתופי, כמו קואופרטיב. הוא מקושר מאוד לצבא. ביכולתו להקים מועדון ספורט. כנ"ל חברת הרכבות, חברת החשמל, בתי חרושת גדולים וכו'. כלומר, הזרועות שמקושרות לקורפורציות הממשלתיות מחזיקים מועדונים: צסק"א (הצבא), לוקומוטיב, טורפדו (ים), דינמו (בטחון פנים), ספרטק (הרכבת) וכו'. אבל בשונה מההתארגנות מלמטה כמו באנגליה, בבריה"מ/רוסיה זו התארגנות מלמעלה, מהמוסדות.
כלומר, יש מערכות ספורטיביות ששייכת לזרועות של המדינה. מיושמים בה האידיאולוגיה הקומוניסטית וגם תחרותיות. הספורט מתפתח מאוד מהר. אין כמעט ניסיונות להתמודד מול מדינות אחרות. למשל, בריה"מ לא היתה חברה בוועד האולימפי ולא חידשה את החברות שלה בפיפ"א. למרות זה, הספורט מתפתח מאוד למרות הניגוד בינו לבין תפיסת העולם הקומוניסטית.
הסובייטים לא היו יכולים לשאת כישלונות, ולכן נמנעו מתחרויות בינלאומיות. כי הפסד לקבוצות/נבחרות ממדינות אחרות, כי זה ייתפס כהפסד של המשטר והאידיאולוגיה.
